|
מאמר זה מיועד עבור אנשים המגדירים עצמם יהודים חילוניים או חופשיים, החוגגים מדי שנה את ראש השנה.
ראש השנה מוזכר לראשונה בתורה כיום זיכרון, בספר ויקרא, פרק כג' פסוק כד נאמר:
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן -זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ."
המשורר יהודה עמיחי מסיים את אחד משיריו על ראש השנה כך:
"ואין לנו שכחה כמו
בחג הזיכרון הזה"
נשאלות שתי שאלות-
מה אנו אמורים לזכור בחג ראש השנה שהוא כאמור יום זיכרון?
והאם אנו באמת זוכרים? או לחילופין עסוקים בדברים אחרים?
ביום זה אנו אמורים להעריך מה דורש תיקון ולהתחייב לבצע את הדרוש בשנה הקרובה, קרי לערוך חשבון נפש לאומי. תהליך כזה דורש בחינה אשר באמצעותה אנו נזכרים בעברנו הקרוב והרחוק.
ביום כיפור אנו אמורים לבצע תהליך דומה אם כי במישור האישי, לכן ימי תשרי הם ימים של חשבון נפש עמוק.
מועדי התרבות היהודית הינם ימי זיכרון. לכל חג מסרים אשר אנו מאמינים בחשיבותם ומעונינים להעביר לדור הבא, מכלול המסרים האלו מגבש בתהליך אקטיבי את זהותנו הלאומית והאישית.
ביום הזיכרון של חג פסח למשל, נאמר "ובכל דור ודור, חייב אדם לראות ולהראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" הזיכרון האקטיבי של העבדות מאפשר שאיפה לחופש כערך הומניסטי נשגב, עבור כל אדם, כי אנו זוכרים מהי עבדות וכיצד היא מדכאת את הנפש. בט"ו בשבט אנו נזכרים בחובתנו לטבע המאפשר את חיינו, המייצר עבורנו חמצן, תנאי מזג אוויר מזון וכד' ולכן עלינו להיות מודעים לשמירת הסביבה ולהימנע מניצול הרסני של הטבע. ביום הזיכרון של חללי מערכות ישראל, אנו זוכרים שעצמאותנו הינה גם בזכות אותם הנופלים שלחמו על הקמת המדינה והישרדותה, וכי העצמאות אינה מובנת מאליה.
כך בראש השנה, אנו צריכים לשאול האם נזכרנו כיאות במסרים של ימי הזיכרון ברצף השנה, כחברה ששואפת לערכים כמו חופש, צדק והגינות, האם ערכים אלה שאמורים להימסר כמסרים במסורת שלנו שינו התנהגותנו או שנשארו ברמת ההצהרתית בלבד?
די שנביט בחגיגה המשפחתית בערב החג. הממוקדת ברוב בתי ישראל באוכל. כשיש אוכל, המחשבות נודדות למנות הראשונות והעיקריות ולא לחשבון נפש.
שנית, המסרים שעוברים בין מאכל אחד למשנהו, כמו מקלים על כאבי החשבון הנפש הצפויים. במקום לשאול את עצמנו כיצד נדאג שהשנה הקרובה תהיה מתוקה כדבש, המסר הוא פשוט נאכל תפוח בדבש והיא תהיה, כך אנו מקווים באופטימיות ובאמונה שיהיה טוב.
במקום לשאול את עצמנו כיצד נהיה חברה מלוכדת וטובה יותר, התשובה היא- שייתמו אויבנו וכל מבקשי רעתנו, כאילו שזה הדבר שמונע מאתנו כיום להיות חברה טובה יותר.
נאמר בשיר "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה". איך בדיוק זה אמור לקרות? על ידי זה שנאכל סלק ונקווה שיסתלקו אויבנו? אחר כך מתפלאים שבעם יש תרבות סמוך ויהיה בסדר, הרי זה טבוע עמוק בתוך התרבות שלנו בתוך החג הראשון של השנה.
השאלות הבאות הן המעניינות- מדוע שכחנו את מטרות יום הזיכרון ומה ניתן לעשות כדי לשוב ולזכור?
אני חוזר ליהודה עמיחי בציטוט מתוך שירו "היהודים":
"אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.
והסוכה זוכרת במקומו
את ההליכה במדבר שזוכרת
את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית
ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא והרעב
שזוכרים את מצרים".
הסיבה לשכחה נעוצה בכך שהפקדנו את הזיכרון בידי הסוכה במקרה של חג סוכות, ובידי נרות החנוכייה במקרה של חנוכה, ובידי הסלק ותפוח בדבש בראש השנה וכן הלאה. הפקדנו את הזיכרון בטקסים שברוב המקרים כבר אינם מצליחים לגרום לנו לזכור את המסרים, אלא את הטקסים עצמם. אדם יהודי, בשירו של עמיחי, אינו זוכר את מצרים, את ההליכה במדבר והיציאה לחירות, את סיפור לוחות הברית ועגל הזהב, אלא הוא זוכר רק את הסוכה. הוא זוכר את הטקס. מה מלמדים בבתי הספר ובגנים לקראת ראש השנה? מלמדים שירים של אופטימיות ללא כיסוי, ומלמדים על אופן התקיעה בשופר, אבל השופר והשירים לא חשובים אם נשכח חשבון נפש מקדים לכך.
הדבר מזכיר לי את אותה סיסמא של דוד בן גוריון שתלויה במחנות צה"ל ואמורה לזרוע אופטימיות וחוזק בלבות החיילים והעם:
"תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". כביכול משפט עם עוצמה וביטחון, אולם מעטים יודעים מכך כי זהו למעשה משפט תנאי, משפט שמתחיל רק מהאמצע והוצא כליל מהקשרו, כי בן גוריון אמר שרק אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם, רק אז, תדע כל אם עבריה את מה שהיא צריכה לדעת, אולם באף מחנה צבאי לא ראיתי את החלק הראשון של המשפט. תדע כל אם עבריה שיהיה בסדר, כך אנו גם זוכרים את הברכות והמחוות בטקס, מבלי להבין מה עומד מאחוריהן.
לכן, לפני שתערכו את שולחן החג, נסו לחשוב מה חסר כדי שהמסר של הזיכרון יהדהד בארוחת החג. כשתאכלו תמר לדוגמא, אולי כדאי להוסיף תקווה שייתמו מעשי השחיתות בחברה, שייתמו כל האפליות כלפי העובדים הזרים והשכבות החלשות, ושתבנה כאן במהרה חברה מוסרית וסובלנית יותר, או אז אפשר יהיה לברך על תפוח בדבש. זיכרו- הדבש הוא התנאי, הסמל, ובוודאי לא המציאות.
הרב גיא אורן |
