ט"ו באב, חג האהבה הישראלי. מה מקורו של המועד הזה, מתי החלו לחגוג אותו ומדוע.
ראשית, זהו חג שאינו מצוין בתורה.
המקור הראשון בו מוזכר החג: הוא בספר שופטים (כ"א, יט) שם מוזכר חג קדום שהיה בישראל:
"ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה... ויצוו את בני בנימין לאמר, לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו".
היה איזשהו מועד ותיק שבו נהגו לחגוג את חג ה'. כנראה שחל במועד הבציר. שימו לב, לא מצוין תאריך. למה צריכים בני בנימין לחטוף נשים? למה רק בני שבט בנימין? מה הסיפור שמסתתר שם?
המקור השני: (תענית ד' ח )
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום כיפור, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין , שלא לבייש את מי שאין
לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות (ומחוללות) בכרמים.
ומה היו אומרות? בחור ,שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך.."
יפהפיות שבהן מה היו אומרות?
תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי ,
מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים,
מכוערות שבהן מה היו אומרות ?
קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

נראה כאילו היה זה יום של שידוכים,התאהבויות, שמחה, שוויון, עליה בדרגה. מה עוד אפשר ללמוד מן המשנה הנ"ל?
מצב כלכלי טוב משפר מראיה של כל אשה . אין אשה מכוערת יש אשה לא מטופחת. ייחוס משפחתי-שווה שידוך...

על הסיפור שמסתתר מאחורי קביעת המועד הזה כיום איחוד, פיוס ואהבה במסורת היהודית- תוכלו לקרוא בספר שופטים פרקים יט-כא. זהו סיפור קשה. קשה מאד.

ראינו שלא מצוין בשום מקום המועד שבו נהגו לצאת לחגוג בכרמים. רק מאוחר יותר, בתקופת המשנה ,שבאה אלף שלוש מאות שנה אחרי תקופת השופטים במקרא ,קבעו חכמים את מועד ט"ו באב, כי הוא חל באמצע תקופת הבציר, בירח מלא וחיברו אותו לחג ה'.
לאורך שנות הגלות נשכח ט"ו באב והתחדש רק בקהילות היהודיות שחזרו לחיות בארץ ישראל. ומעניין שזה התחיל להתחדש בקהילות העירוניות ולא בהתיישבות העובדת...
על פי המסורת זהו יום של חיפוש בני זוג על מנת להקים משפחה, ובימינו הוא הפך לחג האהבה העברי המקביל ליום ולנטיין.
על כל פנים, נראה כי טו באב הוא, אם כן, יום שבו אוחדו השבטים והותרו להינשא זה בזה. חג של פיוס, חג של מציאת בן זוג/ בת זוג, חג של אחדות, חג של אהבה.
מה זו אהבה? מה ההבדל בין אהבה לבין התאהבות? מה פירושה של זוגיות?
מסופר במקורותינו: ויאמר אלהים 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'.
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב: זכר ונקבה בראם. (=ביונית: אנדרו-זכר ,גינוס- נקבה)
אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן. (בראשית רבה, פרשה ח' א -בריאת האדם)
כלומר, האדם הראשון נברא מחובר ,כשיש בו גם צד זכרי וגם צד נקבי. בשלב מסוים, הפריד האל בין השניים והותיר פצע בגבם. מאז, מסתובב כל אדם בעולם ומחפש את החצי השני שלו, כדי לרפא את הפצע.
כל האוהבים מאמינים שהתמזל מזלם מאחר שמצאו מישהו מיוחד כל כך "מצאתי את שאהבה נפשי".
איזה תופעות מוצאים באהבה? בהתאהבות?
ההיכרות: ההרגשה המסתורית שחשים האוהבים כאילו הכירו מאז ומתמיד- "נשמה אחות"
והיעדר תחושת הזמן.
איחוד מחדש - תחושה של שלמות ואחדות "בלעדייך אני חצי בן אדם" תחושה מלאה של עצמיות.
תחושת ההכרח - האוהבים חשים שהם זקוקים זה לזה כדי לשרוד וכדי להרגיש בטחון. על תחושה זו נכתבו כבר שירי אהבה רבים מספור.

על האהבה הזו - ההתאהבות נאמר שהיא אשלייה, שהיא הסם המרדים של הטבע. היא אומנם נוסכת בנו תחושה נפלאה, היא מחזקת אצלנו את תחושת החיים ותחושת החיות. היא משכיחה מאיתנו את המציאות ומזכירה לנו את פוטנציאל השלמות המצוי בנו. היא מקשרת אותנו ולו לזמן קצר למצב האבוד של אושר ושלווה שחווינו בילדותנו. היא אמצעי לא מודע של הטבע לפתות אותנו כדי שנמצה את מלוא הפוטנציאל שלנו.
כאשר הבועה פוקעת, מסך האשלייה מתרומם -אנו רואים את בן הזוג כפי שהוא ומתאכזבים! איך זה קורה?
משום שאין אהבה בקשר הרומנטי. אהבה כזו אמורה לדעוך. נגזר עליה שיבוא קיצה. זה יכול לקרות אחרי מספר שבועות וזה יכול לקרות אחרי שנה- שנתיים. האהבה האמיתית היא משהו אחר לגמרי.
אהבה אמיתית היא אהבה מציאותית. היא מבוססת על מודעות, על כבוד ועל מחוייבות. מודעות לעצמנו , לגבי בני הזוג ולגבי המטרה הריפויית של הקשר. כן, כן המטרה של הקשר היא לרפא את פצעי ילדותנו ואת פצעי בן הזוג. היא בנוייה על כבוד לצרכים ולרצונות של בני הזוג ועל מחויבות לרפא אותם באמצעות אהבה ללא תנאי.
איך יוצרים קשר מודע- זוהי כבר עבודה על שינוי. פתגם סיני עתיק אומר כי "מסע בן אלף קילומטרים מתחיל כצעד יחיד". איך ובעזרת מי עושים את השינוי- זה כבר נושא למאמר אחר....אבל מובטח לכם שיהיה מצב של "חדש ימינו כקדם"- במובן של חזרה לגן עדן.
כי
האהבה איננה בנויה
על הסתכלות זה בפני זו
אלא על התבוננות משותפת כלפי חוץ
באותו כיוון. (אנטואן דה סן- אכזיפרי)
וגם:
"כי עיקר האהבה הוא לאהוב מה שהאהוב אוהב" (ר' שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר הזקן)

בהצלחה!