לפי ההלכה, מספיקה ההכרזה של "הרי את מקודשת לי..." בלווי של שני עדים כדי להפוך איש ואישה לנשואים. מובן מכך שליוצרי טקס הנישואין, אלו הם חז"ל, היו מספר מטרות שרצו להכליל בטקס, אותם מטרות אשר הופכות את הטקס לייחודי עבור העם היהודי. החכמים האמינו כי היהדות חייבת לכלול את כל תחומי החיים ולכן פירשו את המצוות שניתנו בתורה אשר קובעות לאדם כיצד להתנהג בכל רגע במהלך חייו, דת של חיים. ההלכה, נתנה פתרונות למורכבות החיים והבינה שהחיים אינם מיתוס של סיפורים ואגדות אלא מציאות שבה השמחה מתערבבת עם עצב ושכול, התקווה עם מציאות קשה והצלחה עם כאב של הקרבה. לפי תפיסת עולם זו עוצב טקס הנישואין שמכלול כל מה שנאמר בו יוצר תמונה של "טקס יהודי", המתאים להם.

וכיצד באה השאיפה ליצור ייחודיות יהודית לידי ביטוי בטקס?

החכמים הכניסו לטקס סמלים שהם הדבר והיפוכו, כדי לתת לטקס נופך אותנטי של מציאות החיים של בני הזוג. הסמליות המנוגדת טבועה כבר בתאריו של הטקס- חתונה מול כלולות. המילה "חתונה" באה מהשורש ח.ת.ן- כלומר מהצד הזכרי, והמילה כלולות באה מהשורש כ.ל.ה, מהצד הנקבי. הטקס נע בין איסור והיתר- כפי שבא לידי ביטוי למשל בברכת האירוסין: "אסר לנו את הארוסות לנו והתיר לנו את הנשואות..." בין ההינומה היוצרת גדר בין החתן לכלה בתחילת הטקס, דבר המונע מהעברת כוס היין מהחתן לכלה, ולאחריה, שכבר התקדשו זה לזו, נופלים המחסומים וההיתר הוא ליצור מגע יחדיו. האיסור על מגע לפני וההיתר על ידי חופה וקידושין הם ביטוי לתפיסה של בחירה , ייחוד וקידוש של הזוג משאר הקהילה ויצירת בית משותף. אולם מול הקידוש ואידיאת הבחירה יש גם מציאות- וזוהי הכתובה, המודעת לבעיות שיכולות לקרות בדרך ושהקידושין לא מחויבים להישאר לנצח והמציאות חזקה מהכל, וישנה דרך מוצא לאפשר יציאה מהקידושין ולחזור אל החול, המציאות והפרידה, באמצעות הסכם הכתובה. הקידושין הם שבועה וברית, אשר מסמלת קשר החזק ביותר שניתן ליצור בין בני אדם, ומסומלת גם על ידי המספר שבע, המסמל קידוש, ושבועה, וממול הברית יש חוזה, הכתובה, המחזירה את הזוג לקרקע המציאות גם באחד הרגעים המרגשים והאוהבים בחייהם. הטקס הוא למעשה בעל תוכן אישי, הרי בסופו של דבר יש הקמה של בית, ויצירת קשר אינטימי בין בני זוג, שלא מתכוונים לחשוף לקהילה את טיב היחסים ביניהם, אך הטקס קובע כי זוג אינו יכול להחליט שהוא מקדש את עצמו מבלי ליידע את הקהילה הסובבת, כי המציאות מלמדת על הבעיות שנוצרות ממצב זה, ולכן בטקס האישי יש גם את הסמל הקהילתי, אשר בא לידי ביטוי בעדים, אשר ממש מתערבים ונכנסים לתוך הבית האישי. האישי והקהילתי בא לידי ביטוי גם בסמל של הבית והחוץ.
החופה היא סמל לניגודיות הזו אשר מצד אחד היא מסמלת את הבית שיבנו הזוג יחדיו, אולם זהו בית ללא קירות, אשר אליו יכולה להיכנס החברה ולהציץ במתרחש ואף להתערב בנעשה בבית.
בטקס יש הנגדה של גן עדן והארץ, מעשה הבריאה של אלוהים ושהות האדם בגן עדן, מול הבריאה המוטלת על הזוג הטרי, כדי להמשיך את מעשה הבריאה האלוהי, גן העדן והארץ מסמלים בריאה של אלוהים מול בריאת האדם, בריאת הטבע, אשר מעל כוחות האדם, והבריאה מהטבע שבכוחות האדם. סמל זה בא לידי ביטוי בברכה על היין פרי הגפן, היצירה האנושית הראשונה של האדם לאחר צאתו מגן עדן, וזהו שילוב של הבריאה האלוהית עם האנושית, הניגוד הזה בא לציין את מיקום האדם בטבע ואל מול הבריאה ואלוהים מצד אחד, ומצד שני, את ההתמודדות שלו והמעשים שלו מול הבריאה- הכל צפוי והרשות נתונה.
התפילות לגאולה ולסוף הגלות והבכי על חורבן ירושלים הם פן לאומי בתוך טקס אישי, אשר לכאורה לא מובן מה הקשר לחורבן ירושלים ולטקס האישי. אולם כשמודעים למטרות של יוצרי הטקס, מובן ההקשר, שבו המציאות חזקה מכל וגם ברגע של התעלות והתרגשות אישית, על הזוג לזכור שהוא לא חי בחלל ריק והוא נמצא במציאות שתמיד יש מה לתקן בה וחייב הוא להזכיר ולקוות בטקס לשינוי מה שנדרש לתיקון.
רוב רובו של הטקס שזור בברכות המייחלות טוב לזוג ולקהילה וללאום, אולם, אין טוב בלי רע, ושבירת הכוס מציינת את הקללה שיכולה להינתן על הזוג ברגעים אלו שמורעפים עליהם ברכות אין ספור, ודווקא בזמן השמחה יכול להיכנס עצב, ולכן שוברים כוס כדי להבריח שדים מזיקים המעונינים לבטל את החגיגה, השמחה מול העצב באה לידי ביטוי בסמל של כוס היין השלמה ששותים ממנה את היין לעומת כוס הנשברת לרסיסים, ולחלקים לא שווים המשווים תחושה של מועקה וחוסר שלמות ועצב, כך גם ההשוואה בין הטבעת העגולה שאיתה מקדש החתן לבין הכוס שהוא שובר, שלמות מול רסיסים שבורים.
הטקס מכיל הווה ועתיד- יש (קיים) מול תקווה ותפילה, היש הוא החתן והכלה, אשר יצרו בית חדש, והתקווה היא התפילה לקיבוץ גלויות בברכה על הכוס ובברכה של "שוש תשיש".
הטקס נע בין מעגליות החוזרת על עצמה הבאה לידי ביטוי בשבעת ימי בריאה, המוזכרים בשבע ברכות מול התחדשות- הבריאה של הזוג ביצירת בית חדש וילדים לעתיד.
הטקס משלב טעימה מן היין בתחילת הטקס- המסמל את השמחה והחגיגה, הרוויה וחווית הטעימה מול שבירת הכוס בסיום הטקס- אשר אינה מאפשרת טעימה מן היין, סמליות לתענית וצום אשר מקיימים באבלות.

לסיכום הניגודים המרכיבים את הטקס:
חתונה מול כלולות
איסור מול היתר
שבועה באמצעות ברית קידושין מול גירושין באמצעות חוזה (כתובה)
בית מול חוץ
בריאת גן עדן על ידי אלוהים מול הבריאה בארץ על ידי האדם
היבט אישי מול היבט לאומי
היבט אישי מול היבט קהילתי
ברכה מול קללה
תפילה לעתיד מול יש בהווה
שמחה מול עצב
מעגליות החוזרת על עצמה מול התחדשות
שלמות מול שבר ורסיסים
טעימה מול סמליות לצום.

מטרת כל הניגודים הללו להמחיש כי זוג המתחתן ומקים בית יהודי- תהיה בו הקדושה, השבועה והברית, הברכה והייחול לטוב, התחדשות הבריאה, האינטימיות, השלמות הזוגית והשמחה, אולם החיים והזוגיות אינם "גן עדן" שכולו רק טוב, אלא מציאות שלעיתים לא הכל מצליח ואידיאלי, ולפעמים יש פער בין הרצוי למצוי, ולעיתים הזוגיות יכולה אף לעלות על שירטון ולהגיע לגירושין- גם על המציאות הזו, טקס הנישואין היהודי מתייחס מתוך ההכרה כי הטקס אמור לבטא מציאות זו, ולא להתעלם ממנה וליצור רק שרשרת ברכות וקידושין לזוג.

ועוד לא דיברנו כלל על אהבה, אבל זה במאמר אחר...

מאת הרב גיא אורן