טקסי חיים (1) נועדו לציין שינוי במהלך חייו של האדם. בדרך כלל מדובר בצמתים חשובים עבור האדם שגורמים לשינוי בתפיסת עולמו ובהתנהגותו. צומת מעין זה הוא למשל העמידה בחופה וההתחייבות לחיות בשניים או המעבר בגיל 13 מקטן לגדול וכד'. במה שונים טקסי חיים מטקסי זיכרון וחג בפרט ומטקסי התנהגות בכלל ומהי חשיבותם?
בראיה אנתרופולוגית על החברה ניתן לראות כי פעילות האדם מורכבת מטקסים יום יומיים הנובעים מדפוסי התנהגות ונורמות תרבותיות, החל מרגע הקימה ועד השינה, בין אם האדם לבדו ובין אם הוא נמצא בקבוצה. ראיה זו מתאימה לפתגם כי "כל העולם במה" והחברה היא תיאטרון. התיאטרון הוא תמיד כאן, כעת, ברגע זה, בשניה מסוימת בה קוראים את המילים והשורות הבאות, אך גם בשעה שמפסיקים לקרוא, יוצאים מהבית, נכנסים אל התיאטרון, יוצאים ממנו, ברחוב, בכפר, בשדה ובכל מקום אחר בעולם, האדם נושא עמו את התיאטרון הפנימי והחיצוני, ניתן להגדיר תיאטרליות זו כמשחק פנימי של האדם עם עצמו. החברה היא המסגרת בה מתקיים התיאטרון, חיי החברה מלאים בטקסים ולכן ניתן לקרוא לחברה "חברת תיאטרון". על פי הסתכלות זאת ניתן להגדיר את הטקסים של ימי הזיכרון כתיאטרון קדוש. כלומר, מעבר להגדרה שהטקס הוא אירוע פומבי אשר מטרתו להלהיב את הקהל המשתתף ולהחדיר בו מסרים חברתיים, לטקס יש משמעות עמוקה יותר- הוא מהווה רגע קדוש, כלומר, זהו שילוב של זמן קדוש ומקום קדוש (כמו החופה) שבו מתכנסת קהילה אנושית, על מנת להתבונן בדבר מה.
רגע קדוש יכול להתרחש כאשר קהילה פוגשת את ישותה פנים אל פנים. מפגש מעין זה הוא בין הפרט ובין הקולקטיב . בקהילה בה קיימת דאגה לחבר, נסיון להכיר את הפרט באופן פנימי, לדעת אותו, שם מתרחש מפגש כזה. אז הישות החיה של הקהילה משחקת את תפקיד השחקן, המתבונן ביחידיה ואילו הפרט משחק את המתבונן בחברה, ביישות הקהילתית הכוללת אותו בתוכה. (2)
מטרת טקס חיים להבליט ערך מסוים כדי לקדש אותו, להפוך אותו מיוחד, מובדל , חשוב ולכן הטקס הוא רגע קדוש לחברה ולפרט, המעביר את המסר הזה ומתקיים ביום מיוחד ומקודש אשר גורם לחוויה חד פעמית ולחידוד חושים והבנה כי זהו רגע מקודש, מיוחד מובדל.
הטקס מעניק חוויה חושית, ככל שהטקס מפעיל חושים רבים יותר, כך מטרותיו מושגות בהצלחה רבה יותר. החושים קולטים את הפן החוויתי של הטקס דבר שעוזר לקליטת הפן הנורמטיבי.(3)
טקס חיים שם דגש על האינדיבידואל, היחיד- חתן או כלת האירוע. בשונה מטקסים מחזוריים, המתקיימים מדי שנה בהפרשים קבועים כמו ציון חג וימי זיכרון אשר שמים דגש על הקולקטיב- הקהילה, הלאום וכד'.
המחקר האנתרופולוגי הראה את החשיבות שמייחסת החברה לטקסים כביטוי סמלי לערכי התרבות שלה ולחיזוק הקשרים החברתיים המסורתיים שבין הפרטים.(4) הטקס מציג את המיתוסים (הערכים המקודשים) של התרבות (5): תרבות מאוחדת, המשכיות החברה וכד', אך הטקס אינו מבטא או מהווה רק תצוגה של ערכי התרבות ורעיונותיה אלא בעצם קיומו הוא גורם לעיצובם של ערכים.
לטקס יש שתי מטרות עיקריות: א. שימור התרבות. ב. יצירת תרבות. בכל טקס קיימים שני ממדים אלו אולם כל קהילה מדגישה עקרון אחד לפי רצונותיה ומטרותיה.
טקסי חיים נקראים גם טקסי מעבר.
טקסים אלו הם התמודדות עם הצמתים אליהם מגיע האדם ועליו להתמודד עם המציאות החדשה. הטקס מעביר ממצב למצב, כלומר עוברי הטקס (חתני הטקס) הופכים לשונים ממה שהיו לפניו.(6)
אלפרד ואן- גנף (אנתרופולוג) הגדיר את המושג "טקס מעבר" כטקס המלווה כל שינוי במקום, בזמן, במצב, בפוזיציה ובגיל. כך, למשל, מלווים טקסי המעבר את היחיד מרחם אמו עד הקבר. ברצף הגיל מודגשות כמה נקודות מעבר עיקריות, כמו לידה, בגרות, נישואים ומוות.
הטקסים מלווים כל שינוי מסטאטוס לסטאטוס וגם כניסה לתפקיד חדש או פרישה מתפקיד. גם קהילה עוברת טקסי מעבר, כמו בעת ששבט יוצא למלחמה או במעבר מתקופת מחסור לתקופת שפע, כמו בחגי ביכורים וקציר.( 7)
לטקסי המעבר ישנן שתי מטרות עיקריות:
(א) טקס המעבר כטקס קבלה
ואן- גנף תיאר את הטקסים הללו כטקסי קבלה לחברה החדשה. טקסי המעבר הם הביטוי החזק ביותר של בני האדם להצהיר על קבלת מושא הטקס לחברה החדשה בעלת הערכים המבוטאים בסמלי הטקס.
לכל הטקסים הללו, אומר ואן- גנף, יש סדר כללי. תחילת הטקס בשלב ההפרדה מהמצב הקודם, ניתוק מהסטאטוס החברתי הקודם של עובר הטקס.
אחר כך בא שלב המעבר או הגבוליות (לימינאליות), שבו מי שעובר את הטקס מצוי בין שתי רשויות: בין המצב הקודם שממנו יצא, ובין המצב החדש, שאליו הוא עומד להיכנס. לבסוף בא שלב המיזוג למצב או לסטאטוס החדש. סטאטוס זה מתאפיין כלידה מחדש. התחלה חדשה.
(ב) טקס המעבר כהזדמנות לבחינת הזהות העצמית
גישה זו באה משדה הפסיכולוגיה, אשר אחד ממגדיריה הראשונים היה אריקסון, אשר טען כי השינויים בסטאטוס במהלך החיים הוא הזדמנות לבחינה של הזהות העצמית ומתן הגדרה אישית לאור התבוננות בפרק הקודם שהסתיים זה עתה ועל מנת להכין את האדם לקראת הפרק החדש. אריקסון טען כי זמני השינוי נקבעים לפי המורשת התרבותית, אך המשמעות והדגש הועבר מרעיון של טקס מעבר לבחינת זהות.(8)
בעת המודרנית המודעות העצמית של כל אחד עלתה, הבחירה האישית הפכה לערך מרכזי בתרבות. האינדיבידואליזם בחברה המודרנית מתמודד עם הידיעות המסורתיות לגבי האמונה הדתית ולגבי משמעות הטקסים.
טקסי חניכה והסמכה הם סוגים של טקס מעבר ומהווים חלק ממסלול ניעות בתוך המוסד החינוכי אשר המסר העובר הוא כי מבחן הכניסה הוא רק ההתחלה ולאחר מכן יש תהליך מתמשך של עמידה באתגרים אשר עושים את השהות בארגון לתהליך בלתי פוסק של מבחן אישי והתקדמות שלב אחר שלב החל מטקסי חלוקת תעודות ועד במסגרת בלתי פורמלית של טקסי הסמכה בעלי אופי הישרדותי.(9)

מאת הרב גיא אורן

_________________________________________________

1 תודה לקובי וינר ידידי על ההשראה וההכוונה.

2 תיאטרון קדוש הוא מושג שהגה פיטר ברוק, במאי אנגלי אשר העביר את התיאטרון מהאולם לכל מקום חברתי ובו כולם שחקנים כולל התפאורנים והקהל עצמו. ראה הרחבה על כך אצל: זוהר א., "הקיבוץ כתיאטרון קדוש", בתוך: שדמות, פ"ד, טבת תשמ"ג, עמ' 83-95.

3 Moore, S., F., and Myerhoff B.G., "Secular ritual: Forms and Meanings" in: Moore, S.F. and Myerhoff B.G. (eds.), Secular Ritual, Van Gorcum, Amsterdam, 1977, pp. 7.

4 ראה הרחבה על כך אצל: גירץ, ק. פרשנות של תרבויות, עברית: מייזלר, י., הוצאת כתר, ירושלים, 1990.

5 התרבות היא מערכת של סמלים, מושגים, תפיסות וטקסים שבעזרתם ודרכם מקבלות הפעולות האנושיות את משמעותן. התרבות מפרשת את המציאות ומכניסה בה סדר ובאמצעותה באים בני האדם במגע עם המציאות. ראה: שם, פרק ראשון.

לוי- שטראוס הנגיד את המושגים טבע/תרבות כדי להצביע על התהליך שבעזרתו משתלט האדם על עולמו החומרי. לדעתו, התרבות עושה טרנספורמציה של הטבע. היא מעבירה כל דבר שבטבע אל תחום התרבות. היא בבחינת העברה ממצב "נא" (טבעי) למצב "מבושל" תרבותי. כל מה או מי שעבר תהליך תרבותי- "התבשל" הוא השתנה בהתאם לעקרונות המופשטים ולאידיאות אשר מפקחים על ההתנהגות. הווה אומר: כללי ההתנהגות, החוקים והנורמות הם גילויים של התרבות. אין זו הגדרה דיכוטומית כי אין הכוונה לומר שהטבע הוא תחום הדברים שכלל אינם נשלטים על ידי התרבות, אלא שזהו תחום שלא עבר בידול ומיון על ידי האדם או החברה. התרבות היהודית היא תרבות ממיינת קפדנית מאוד, שאינה מאפשרת