הסרת העורלה, וטקס הברית הנלווה לו הם מנהג יהודי קדום, כנראה הקדום ביותר, מנהג ששרד את כל תהפוכות הדורות, המנהג העתיק שרד עוד מזמן העבריים הקדמונים, האבות הראשונים של העם היהודי. המילה ייצגה במשך דורות את הזהות היהודית, היא היותה סמל לנצחיות של הזהות היהודית. ורבות נכתב בספרים בנפש ובבשר על ברית הדמים הזו. אולם, דיון על המילה כיום צריך להיות מחובר באותה מידה לנצרך כיום. הפנים חייבות להיות מופנות לכיבוד העבר וידיעתו, אך מתוך עיצוב ראוי ונכון יותר לעתיד. ולכן, על מנת לנקות את הדעת ואת שיקול הדעת, אני לא סבור שההתמדה של יהודים, גם במחיר חירוף נפש, במשך כל הדורות למול את בניהם, הוא נימוק רלוונטי אם מצאנו במעשה המילה פסול הומני. העובדה שאבותינו סבלו ומסרו את נפשם על כך, אינה מעלה ואינה מורידה. אין לזלזל בהם חלילה. הם חיו בעולם אחר, בהקשר אחר. אבל, סבל דורות קודמים אסור לו שיכתיב סדר יום תרבותי של ההווה, ובוודאי אם הוא עומד בסתירה למנגינת הלב, טעות תהיה אם נמשיך להתמיד במנהגים רק בגלל "שאבותינו סבלו בשביל זה..". איזו מן תרבות וחיי רוח יצמחו מכך? עומקים גדולים לא נשיג, זה בטוח.

לכן יש לברר על מה ולמה יש להמשיך ולמול. השאלה העקרונית אצל אדם ריבוני הומני היא: האם יש בזה פסול, הומני..אנושי ?

נימוקים רפואיים שמעידים על תרומה לבריאות הילד, כגון אחוז מופחת של דלקות באותו מקום. יתכן והם נכונים ויתכן שלא. יש מחקרים לכאן ולכאן, עוד עובדה רפואית: בידוע שגברים נימולים כמעט ולא נדבקים באיידס בקיום יחסי מין "רגילים". אבל לא בשל כל זה חותכים את הערלה. זה הוא עלבון לרוח המסורת לטעון כך. אפשר להסכים לזה או שלא. אבל מגונה יהיה לגלגל לפיתחה של ההלכה הסברים שלא משורש הענין. אברהם אבינו חתך... כי 'אלוהים' ציוה, לא כי זה מונע דלקות.

הנאה מינית. יש פנים לכל צד, האם זה מעדן את הנאת המין בגלל חיכוך מופחת או אולי להיפך, בגלל הגרוי המופחת ההנאה מתמשכת. ויש מאמרים מלומדים על כך.

כאב מיותר לתינוק, על זה אפשר לדבר, אבל אין בכך כדי לפסול מילה בכלל, שהרי אם הכאב הוא הגורם המפריע, אפשר הרדמה מקומית של תזיק.

הטלת מום באדם ? זה ענין של אסתטיקה. אולי זה יחשב מיותר, אך על כל מקרה זה אזור מוצנע, שאין בו כדי להטיל מום מגביל, אלא אם כן אתה חשפן במקצועך.

נראה שעיקר הענין נובע מרובד מוסתר יותר. הסלידה מהמילה, כנראה עולה מהתחושה שזה הוא מעשה ברברי. ברית דמים שבטית שנכפית על התינוק. ברית דם שאינה עלה בקנה אחד עם מחשבה מערבית איסטניסית.

וכאן כנראה טמונה מחלוקת עקרונית. האם ההתיחסות האיסטניסית לעולם הרוח, והתרבות, היא במקומה. שהרי לא כל מעשה אנושי שמלווה בסבל גופני, הוא בהכרח מגונה. החיים לא מתנהלים בצורה כזאת. אני לא ממליץ להתחיל לסבול מדעת ולהלקות בשוטים כדרך חיים. אבל, טקס של ברית דם הוא בעל עוצמה שכזו שסבל התינוק הוא זניח. יש כאן 'ניחוח פאגני' צבעוני המתחבר הישר אל טבענו כבני אדם. זהוא מנהג שיכול להוציא אותנו ממעגל של יופי מדומה, דם המחובר אל אושיות אנושיות, חיתיות פראיות ובסיסיות. כי חיי רוח אינם איסטניסים וסטריליים, חיי רוח אותנטים נוגעים בכל, גם בדם מילה ממש. זה לא אכזרי, כאב הוא חלק מקיומנו כאן, גם אם הוא בא בכוונת מכוון בטקס משמעותי. וחשוב שיהיה משמעותי, בוודאי.

המנהג הוא יהודי מקורי: יש כאן מסר בוטה וחסר פשרות עבור כל מצטרף חדש: "אתה רציני? אתה רוצה להצטרף אלינו..ההאא. נראה אותך חותך אותו !" לא במקרה היהודים הזכרים מזדהים ע"י איבר מינם. מיניות היא כח החיים וטוב וכדאי להזדהות דווקא שם. מילה אינה נכות היא אות וסימן להתחברות לרובד האנושי הפשוט, עוד בטרם לבש האדם מסכות של אישיות ורצונות. לא כי 'אלוהים' אמר.. ולא כי ככה עשו כולם, וכי מסרו את נפשם על זה. ולא למרות שמנהג כה עתיק יש בו חן גדול ולא מעט אזוטריות קוסמת. אלא מהסיבה הפשוטה שזה עז יצרים, מקורי, חסר פשרות.

המילה היא מנהג שבט היהודים, מנהג קדום ששרד את כל תהפוכות הדורות, בשל היותו נוגע ברובד מאוד בסיסי, ברית דם לגבר חדש המצטרף לשבט היהודי. השפעת הכאב באיבר המין, על תת המודע, בגיל צעיר כל כך לבטח נצרבת בנשמת האדם, וזו כנראה הכוונה. ברית יסוד מתבצעת דווקא על ובאמצעות איברי המין. זה לא פסול מעיקרו. זה בהחלט אומר המון שיהודים מתייגים עצמם באמצעות איברי מינם, הם פשוט הולכים עם הזהות עד הסוף.

מאת יאיר רוטקוביץ'