תהליך האבלות מורכב ממספר שלבים פסיכולוגיים. שלבים אלה באים לידי ביטוי במנהגי האבלות ובנקודות ציון על פני התהליך. מסגרות שונות נוצרו במטרה לסייע לאבלים להתמודד עם התהליך ולעבור אותו כך שיוכלו להמשיך את חייהם לאחר המפגש הקשה עם המוות.

שלבי האבלות:

טקס הלוויה - פרידה פיזית מן המת. בזמן טמינת הגופה או הארון בקבר, או בזמן שריפת הגופה, נפרדים מגוף האדם האהוב. הלוויה היא ליווי המת בדרכו האחרונה, וגם ליווי האבלים בצעדיהם הראשונים בתהליך ההתאבלות. זהו השלב הראשון בתהליך האבל הארוך שלפני קרובי המת, שבשלב זה עדיין אין להם הבנה עמוקה של משמעות הפרידה הזו. קיימים כמה אמצעים שתכליתם להעצים את ביטוי הרגשות ולהביא לפורקן רגשי. בתקופות קדומות, ובימינו במקומות מסויימים, קיים המנהג להשתמש בשירותיהן של מקוננות, שתפקידן להחצין ולהעצים את גילויי הצער, ולהביא להתפרקות של קתרזיס בקרב הנוכחים. סיום הקבורה, הקרוי "סתימת הגולל", מציין את הפרידה מנוכחותו הפיזית של המת.

שבעה - נועדה כדי לעזור לאבלים להשלים עם עובדת המוות. האבלים עדיין במצב של הלם, ואינם יכולים לחוש במלואה את הסופיוּת של מות האהוב/ה. בתקופת השבעה האבלים אינם עובדים ואינם מקיימים את שגרת היום-יום. המנחמים דואגים לכך שהאבלים יהיו עטופים בתמיכת הקהילה במשך ימי השבעה. בבית אבלים משוחחים עם האבלים על המת, ולפעמים שותקים ומניחים לרגשות לעלות. במהלך ימי השבעה אפשר להקצות חלק של היום המיוחד לשיחה על חיי המת מזוויות שונות, או לערוך לימוד קצר סביב נושאי המוות והחיים.

שלושים - לאחר שמסתיימת השבעה, האבלים מנסים לחזור לשגרת חייהם, כאשר המת כבר אינו עימם. כאן מורגשת לפתע ההתרוקנות: לאחר שהאבלים היו עטופים בחום שהרעיפו עליהם המנחמים, הם נותרים לבדם, ועליהם להתחיל להתמודד עם משמעות האובדן ועם החיים ללא האהוב/ה. רגשות שונים עולים: געגועים, עצב, כעס, בדידות, אשמה. לכאב מקום משמעותי בתהליך האבל. במהלך השלושים נהוג להציב את המציבה על הקבר. לעיתים בשלב זה מתחילים לחשוב על דרכים להנציח את זכר המת.

שנה - שלב זה נמשך עד תום השנה הראשונה ליום המוות. הוא מאופיין בחזרה הדרגתית לשגרה והוא נושא עימו הכרה עמוקה בנוכחות המוות בחיים ובעובדה שדברים לעולם לא יהיו כפי שהיו בתקופת חייו של המת. משהו השתנה ולא ישוב לעולם. החזרה לשגרה לצד גלי האבל היא ממאפייניו של תהליך הדרגתי זה. הדבר מורגש מאוד, למשל, באירועים משפחתיים, שבהם המת איננו נמצא. פרק זמן זה הוא גם תקופה של חשבון נפש לאבלים, שבמהלכה מתקיימת בחינה של הדברים המשמעותיים בחיים, ולעיתים גם שינוי סדרי עדיפויות. לקראת יום השנה אפשר לחשוב על דרכים להנציח את זכר המת ולבדוק מה מהאהוב/ה נשאר עימנו.

הילדים - בכל שלבי תהליך ההתאבלות שצויינו לעיל, חשוב לאפשר גם לילדים להתאבל. פעמים רבות המבוגרים מעוניינים לגונן על הילדים מקשיי החיים, ואינם מאפשרים להם להשתתף בלווית אדם קרוב. אך עצם נוכחות המוות בחיים הוא עובדה, והניסיון להסתיר אותה מהילדים ימנע מהם להיות מוכנים לחיים. גם לילדים יש צורך להיפרד מהמת שהיה קרוב אליהם. גם הם זקוקים לעבור תהליך של אבל, למען בריאותם הנפשית. מכיוון שילדים לומדים באמצעות התבוננות במבוגרים, חשוב לאפשר להם לראות כיצד המבוגרים בסביבתם מתמודדים עם המוות, ולקבל תמיכה מהסביבה.

מאת סיגל דבח
• אריה בן גוריון ובנימין יוגב (בוג'ה), אלה אזכרה: על מות ועל מוות- אסופת שירים. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ברית התנועה הקיבוצית, מכון החגים הבין קיבוצי, 2000.
• ג'נין ווסברג, דרך האבל. ירושלים, המרכז לפלורליזם יהודי- התנועה ליהדות מתקדמת בישראל.
• יצחק קליין, עת ללדת ועת למות: הלכות אבלות במסורת ישראל ועיון במשמעותן לבני דורנו. תרגם וערך: דוד גולינקין. ירושלים, התנועה המסורתית, תשנ"ב.
• אליהו רוזנהיים, תצא נפשי עליך: הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות. תל אביב, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2003