הכתובה היא מושג מאד עתיק, והלב האֱנוֹשׁי של הנישואין. עם זאת יהדות-אֱנוֹשׁ מציעה כתובה חדשה, אחרת. כתובה הדדית, שוויונית, ערכית ורגשית.
הכתובה הינה שטר ערבות חוקי, לזכויותיה של האישה וילדיה, בה מתחייב ראש המשפחה, ה"בעל" , בכספו וברכושו, לשלם לאשתו. אם לא עמד בהתחייבותו. אם חלילה בא לגרשה, אֵם הכלה יכולה לפנות לבית- הדין , ולפדות את השטר על כל פרטיו.
מעניין לראות, שכבר בתקופה העתיקה (המשנה התלמוד), לפני אלפיים שנות, מצא עמנו דרך לשמור על הצד "החלש" ;בשיח היהודי הדתי, שכולו שיח גברי;ולדאוג לזכויותיה של האישה והילדים. עד היום לצערנו, האישה היא החלק החלש במשפחה ובחברה, מהיותה נושאת העובר בבטנה,המטפלת בו יומם ולילה מיום לידתו.
קשר אינטואיטיבי זה מביאה להיותה לב המשפחה. אך האפליה בזכויות, בשכר, בחברה, במשפחה ובפוליטיקה - עודה עומדת. המהפך המגדרי לשוויון בין המינים עדיין צריך עוד לעבור כברת דרך ארוכה.
משום כך, בכתובה הדתית ,המקובלת בחתונה האורתודוכסית, נוקב החתן בסכום כסף, שהוא הילך חוקי בפני כל בית-דין,היוצר מראית-עין של קנייה, של היות האישה רכוש "הבעל" (ביהדות אֱנוֹשׁית, נוהגים אנו לנקוט לשון "אישי", "האיש שלי" , "בן זוגי" כדי להימנע מהמשמעות השלילית, מבחינה מגדרית ומוסרית).
בכתובה אֱנוֹשׁית. אין ציון של סכום כסף. הגיבוי החוקי לנישואין, מצוי בדיני המשפחה האזרחיים.

אם כך, במה שונה כתובה אֱנוֹשׁית מהכתובה הדתית?
א. רוחה של הכתובה ופרטיה שוויוניים והדדיים בין בני הזוג.
ב. יש בה מקום לכתיבה אישית ,של כל אחד מבני-הזוג זה לזה.
לבטא רגש, ציפיות,מחשבות, אמון ואמונה.
ד. יש בה כתיבה משותפת, של חזון המשפחה החדשה. איך אנו רואים את משפחתנו, אופייה, ערכיה, מזגה, ויחסי האנוש בתוכה.

כך הופכת הכתובה לתהליך, של הכנה ערכית ורגשית של בני-הזוג, לקראת הפרק החדש של חייהם. נגיעה בעיקר. כיף לשבת ביחד,לחשוב לשוחח ולכתוב.
רצוי לפנות ערב, מול השקיעה.