יום הכיפורים בשבילי / הרב נעמי מעודד
 |
כאדם חילוני, יש לי בעיה בהתייחסות אל יום הכיפורים דווקא בגלל היותו בעיקר חג דתי, ללא תכנים היסטוריים וללא משמעות של חג טבע. כיוון שאינני מקבלת את סמכותו של האל ואין לו השפעה על חיי ובחירותי, הרי גם אלמנט האימה והיראה שאני אמורה לחוש בראש השנה וביום הכיפורים- לא קיים בחיי. המצב הקיומי הבסיסי שלי –ריק מאלוהים. אם כך, מה לי וליום כיפור?
כיוון שאני מכירה בכך שתרבות מתעצבת מן ההווה כשהיא מסתמכת ,לרוב, על רעיונות קדומים מן העבר, הרי מה שאני נוהגת לעשות הוא להתבונן וללמוד כל שנה מחדש את מקורות החג, כל חג ומועד ואת מנהגיו. לומדת להכיר מחדש את הרעיונות והמושגים הקשורים אליו ולתת להם פרשנות שתתאים להשקפת החיים ההומניסטית חילונית שלי.
בספר ויקרא נאמר: "בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא...ועיניתם את נפשותיכם...כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם..." . לא נאמר בתנ"ך כיצד היה עליהם לענות את נפשם ביום הכיפורים, לא נאמר שם על איזה חטאים מכפרים עינויים אלה, ואין בו רמז למנהגי הצום והתפילה שהצטרפו ליום כיפור במועד מאוחר יותר, כנראה בתקופה ההלניסטית-ביזנטית.
"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכו'. ובנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים" וכו' (תענית פ"ד א') וכל זאת כדי למצוא להם שידוך ראוי.
מסכת ''יומא''1 שבמשנה, מתארת מנהגי יום הכיפורים בתקופה זו: בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר, (ויקרא טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
שני קורבנות מיוחדים ליום הכיפורים הוקרבו בבית המקדש בנוסף לקורבנות הרגילים. הכוהן הגדול היה מטיל שני פתקים בקופסה, על האחד היה כתוב ''לאלוהים'' ועל השני ''לעזאזל''. הביאו לפניו שני שעירים (תיישים). הוציאו את הפתקים מהקופסה ואלה קבעו את צורת מותם של התיישים. התיש שעלה בגורלו הפתק "לאלוהים" נשחט, כרגיל, על המזבח ואילו התיש שעלה בגורלו הפתק "לעזאזל", - הוא ה''שעיר לעזאזל'' - הורץ כשניים עשר קילומטר אל מחוץ לירושלים והושלך מראש צוק גבוה במדבר, המכונה ''עזאזל''. כשהוא לוקח עמו, על פי אמונתם, את כל חטאיהם של בני ישראל . היציאה לריקודים החלה רק לאחר שילוח השעיר לעזאזל, כשהוא נושא עליו את חטאי העם כולו. הריקודים היו מנהג שבא לבטא צרכים רגשיים של השתחררות מעול. לציבור בזמן המקראי היתה , אם כך, סיבה לצאת בריקודים. האחריות הוסרה מעליו.
זה לא נראה לי הגיוני לחזור לאחת המסורות העתיקות של שמחה וריקודים ביום הכיפורים, אם כי זה מאד מפתה, כי חסרים לנו חגים שמחים. משום שברגע שהפסיק האדם להאמין בכוחו של האל שיצר, לקבוע את גורלו לחיים או למוות, נשמטת גם ה"סיבה למסיבה".
כאדם חילוני הומניסטי, אני יודעת כי אדם צריך תמיד לצפות את תוצאות מעשיו ולקחת אחריות עליהם ולכן גם לא אוכל לאפשר "השלכה" או התנערות מאחריות, גם לא פעם בשנה.. המעניין הוא שמשהו בדומה לחגיגת שעשועים עליזה זו המתוארת במשנה מתרחשת בליל יום הכיפורים בכבישי הערים הגדולות בישראל כאשר אלפי ילדים וילדות יוצאים לכבישים הריקים והופכים את הלילה לחג האופניים . גם נערים ונערות צעירים עושים כן ומי יודע אולי מתרחשות היכרויות רומנטיות רבות בלילה זה. ויש כאן מין חזרה למסורת עתיקה...
על כל פנים, הרעיון העתיק של השלכת החטאים לתהום יחד עם ''השעיר לעזאזל'' חוזר בימינו במנהג ה"תשליך" הנוהג עדין בקרב היהודים הדתיים. עם שקיעת החמה ביום הראשון של ראש השנה עומדים יהודים, הנוהגים מנהג זה, על שפת הים או מקור מים זורמים ומרוקנים כיסיהם למים, סמל לחטאים, כשהם אומרים פסוקים מספר מיכה בתנ"ך: "מי אל כמוך נושא עוון...ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם."
הדגש מוסט מעתה מחטאי הכלל כלפי האל לחטאי היחיד ועל כן לסיגוף גופו.
בקהילות יהודיות אורתודוכסיות מסוימות ממשיכים גם בימינו להקריב ערב יום הכיפורים קרבן חיה על מנת לכפר על עוונות של בני אדם: מנהג "תרנגול הכפרות". המקריב מסובב תרנגול חי מעל ראשו, ואומר בשעת מעשה: "זאת כפרתי,זאת חליפתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני לחיים טובים ומאושרים."
רק אחרי חורבן בית המקדש, התפשט רעיון עינויי גוף במקום קרבנות חיה כגון צום יום הכפורים במקום ריקודי נערות ונערים בכרמים. וכך אנו מוצאים במסכת יומא שבמשנה: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה (קיום יחסי מין)."
אין לי ספק כי מבחינתם של מאמינים ,הרואים בתום לב את האל כאב וכמלך כל יכול ,ממשיך יום הכיפורים להיות היום הנורא בשנה, שיאם של הימים הנוראים, יום בו נגזר דין שאין לערער עליו.
אך עבורי, התרוקן יום הכיפורים ממשמעויותיו ומתכניו הדתיים ואני מבקשת להעניק לו משמעויות חדשות. כיוון שאי אפשר לדלג על פני 2000 שנים בהם עוצבה המתכונת הדתית של יום הכיפורים, אני צריכה לחפש דרך שתאפשר לי להמשיך , מחד, מסורת מסוימת ומאידך, לחיות עמה בשלום.
מה שאני נוהגת לעשות ביום הכיפורים הוא בעיקר ללמוד טקסטים הקשורים לחג, מן המקרא, מסידור התפילה או מן הספרות העברית. זאת, כדי לשמור על קשר עם חומרים שהתעצבו בדורות הקודמים כחלק מהבנת הזהות היהודית העכשווית שלי. אני מקיימת סוג של הרהור פנימי תוך טיול בטבע הקרוב לביתי, לעתים, שיחות נפש עם בן הזוג כדי לברר נושאים שנויים במחלוקת שלא בוררו עדיין. אינני צמה כי אין אני מרגישה צורך לענות את הגוף. להיפך, אני חושבת שכדי לעשות בירורים מן הסוג הזה עם עצמי ועם אחרים- אני צריכה להיות במצב גופני שפיר.
אבל מה קורה אם קהילה חילונית מעוניינת לערוך טקס ביום הכיפורים, אך יחד עם זאת לשמור על ערכיה והשקפת עולמה? קהילה חילונית הרוצה לקיים טקס אומרת בכך שיש לה תודעה היסטורית. כך היא נוקטת עמדה. העמדה הזו מחייבת המשכיות. השאלה היא איך עושים זאת?
אי אפשר וגם לא צריך להתעלם מן הטקסטים העתיקים. אבל כן אפשר להיות סלקטיביים. לבחור טקסטים אחדים ומגוונים וללמוד אותם במסגרת ההתכנסות הקהילתית. לא יהיה כאן דיבור ישיר עם האל לצורך בקשת תחינה או מחילה, אלא דיבור על האל השזור בתפילות ועל האדם.
אפשר להקשיב לתפילות מסורתיות , לאחר שלמדנו את תוכנן ואפשר לשיר 'שירי תפילה' ישראליים. אפשר ללמוד את קפקא 'לפני החוק' במקביל ללימוד 'ונתנה תוקף' או במקביל לשיר 'מי באש' של ליאונרד כהן. אפשר ללמוד את ספר 'יונה' מן התנ"ך ולהתבונן ביצירות אמנות בעקבות הספר. אפשר ללמוד את ספור 'עקדת יצחק' מן המקרא אבל גם שירים שנכתבו בידי משוררים ישראלים. וכהנה וכהנה. העיקר, בעיני, הוא לא להישאר זרים ומנוכרים למקורות ולארון הספרים העברי. בואו נמשיך את היהדות בדרכנו ונעצב אותה לפי השקפת עולמנו. יהדות היא תרבות והדת היא רק אחת מפניה. הזרם האורתודוכסי (הפרושי) הוא רק אחד מן הזרמים ביהדות. תרבות מעצבים בני אדם מעורבים ואיכפתים.
מאת הרב נעמי מעודד
1. משמעות השם בארמית "היום" כלומר יום הכיפורים |
1.
|
|
|
|
