במקום שאליו אני הולך | מאת רינת לפידות

"במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ
השאירו אבן לרגלי.

ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?"
(יורם טהר-לב)

החיים שלנו הם מסע. מסע ארוך, מסע מרתק, לעיתים מפרך ובכל מקרה- ייחודי. זה המסע של כל אחד ואחת מאיתנו, בדרך שלנו.
 ומה אנחנו מביאים איתנו למסע? את עצמנו !
כל כולנו.
עם על מה ששלנו- היכולות והקשיים, האהבות והכשלים, הניצוצות וההישגים.
כמו שיורם טהר לב כתב בשיר שמצוטט כאן למעלה, בשבילים בהם אנו פוסעים,
הלכו רבים כבר לפנינו והם במסעם חצבו את הדרך בדרכם והשאירו בה את חותמם
(וגם שביל, עץ, אבן...)
שרשרת הדורות הצועדת הולידה תרבות, פיתחה מסורות, ייסדה הלכי חשיבה והיא מגישה לנו בגאווה את רעיונותיה.
עכשיו זה בידנו, ויש לנו שתי אפשרויות עיקריות-: האחת, לקבל את כל מה שנמסר לנו כמות שהוא, ליצוק את זה לתוך חיינו ורק לבדוק האם  עלינו לגדול או להצטמצם כדי שזה יתאים לנו. האפשרות השניה היא, ללכת בדרך הייחודית שלנו.
אז מה עושים ? מקבלים את הכל כמו שהוא? הולכים בדרך שלנו וממצאים את העולם מחדש ? מפנים עורף לכל מה שגדלנו עליו ?
הרבה אנשים מאמינים שהדבר הנכון לעשות הוא לפסוע בשבילים שחצבו בשבילם ולשבת תחת העץ שנטעו עבורם. התפיסה הרווחת היא שככה אנחנו "מכבדים" את ההורים, ממשיכים את שרשרת הדורות ועושים את המעשה המתבקש מדור ההמשך.
ניקח לרגע את דרך המשל כדי לבדוק את הטענה הזאת. אלו שהלכו כאן לפני "השאירו שביל, השאירו עץ"... מה אנחנו אמורים לעשות עם העץ הזה שנשאר כאן? אפשר כאמור לשבת תחת העץ, אבל יש עוד אפשרויות- אפשר גם לטפס עליו, אפשר לאכול את הפירות שלו, אפשר לבנות עליו "מחנה", אפשר לשתול לידו עץ שיפרה אותו, אפשר לגזום את הענפים שמכבידים עליו, אפשר לגדר אותו ואפשר... ואפשר... ואפשר גם... .את העץ נטע מי שנטע מסיבות השמורות עימו, כעת הוא ברשותנו ואנחנו יכולים להשתמש בו כרצוננו. מובן שאסור לנו לכרות אותו- זה לא מוסרי (זה גם לא אקולוגי, אבל זהו טיעון השייך למאמר אחר), אבל לפרש את השימוש בו כראות עיננו, זה לא רק מוסרי, אלא זאת חובתנו. מתוך הכבוד לעצים ולמורשת אשר השאירו עבורנו הדורות הקודמים, אנחנו צריכים ליצוק את הפרשנות שלנו ולגלף מתוכה את הדרך הנראית לנו. זה דורש מאיתנו חשיבה, העמקה, יצירתיות- כל אותם דברים שקידמו בעבר וממשיכים לקדם את התרבות האנושית, איזה יופי! יש לנו דרך גם לחיות חיים שנהיה שלמים איתם וגם לתרום ליצירה תרבותית מתחדשת.
נחזור רגע למשל שאיתו התחלנו- גם בַּשביל נוכל להשתמש כרצוננו, אבל לפעמים מתבקש לבדוק האם הוא באמת עובר במקום שבו מי שסלל אותו רצה שיעבור. אולי מיום שסללו אותו, הוא גרם רק למפח נפש ואולי כביש עוקף יכול להיות פתרון שהיה ראוי לחשוב עליו כבר קודם ?
ניתן לראות כי בכל פעם שאנו ניגשים ליצור את היצירה החד פעמית שלנו, בהקשר הזה אנחנו מדברים על טקסי חיים אולם החיים שלנו נוגעים כמובן בתחומים רבים יותר, עלינו לגשת אל המקורות, לשמוע מה השאירו אלו שפסעו כאן לפנינו, לבדוק מה נוגע בחיים שלנו היום ובאיזו אופן, לפתח דיאלוג אמיתי עם הדורות הקודמים ומשם לצאת לדרך שלנו. מובן שהדיאלוג עם שרשרת הדורות הוא דיאלוג מדומיין אבל הדיאלוג עם הדורות שעדיין כאן- סבא, סבתא, אבא ואמא, הוא לא מדומיין בכלל, ולכן- חשוב שיעשה מתוך כבוד ורגישות. מניסיון, כאשר בני הזוג מגיעים להחלטה לאחר חשיבה מעמיקה ומתוך רצון להפוך את טקס החתונה שלהם, או כל טקס אחר, לכזה שמדבר בשפה שלהם ומשקף את הערכים שלהם, קל להם מאוד לרתום את ההורים לתהליך ובסופו של דבר נוצרת יצירה מרגשת ושלמה מאוד. כאשר האמירה מגיעה מהמקום שבו בני הזוג רוצים ליצור עבורם את התוכן המתאים להם, בלי לבעוט במסורות משפחתיות ובלי לזלזל במה שחשוב להוריהם, כל הצדדים יוצאים נשכרים. 
זהו כמובן לא רעיון חדש- כשמקשיבים למילה הלכה, שומעים את התנועה שיש בה- הלכתי, נלך, הליכה, הלכה. היא הולכת, היא מוליכה אותנו, היא זזה.
מתוך התנועה הזאת, קל לראות אנשים שנענו להזמנה ללכת והלכו לקראת פירושם של רעיונות, משפטים סיסמאות ודעות. אם הם הצליחו לפגוש אנשים עם רצון דומה, הדרך הפכה מעניינת יותר.
כך, כמו שאני רואה את זה, נוצר התלמוד. כל כולו מלא ויכוחים בין אנשים שהאמינו שיש להם את הזכות לחקור, לשאול ולהבין באמת את מה שמעניין אותם.
כמובן שעל מנת ליצור יצירה כמו התלמוד, נדרשים המוני תלמידים וגם כדאי שנשקיע בכך כמה שנים, אבל את היצירה הפרטית שלנו, שמהווה חלק משמעותי מחיינו, אפשר להתחיל כבר עכשיו ליצור, כדאי לכם לנסות, תופתעו לגלות כמה זה מהנה.